אני אסף, בן 31, ואני כנראה מכור לספורט.

בגיל 16, שברתי את הקרסול במהלך משחק כדורסל עם חברים. אחרי ההלם הראשוני והכאב הנוראי, מה שהרגיע אותי זה שהצלחתי לדמיין בראש תמונה שלי מהעתיד, בעוד כארבעים דקות, חצי שוכב עם הרגל למעלה מול הטלוויזיה וצופה במשחק. זה לא ישנה את העובדה שבמשך חודש אצלע לכל מקום שאלך, אבל זה הרגיע אותי לדעת שיש נקודה בעתיד שבה אני מתרכז במשחק. ומה יקרה בשריקת הסיום? כנראה שאחשוב כבר על המשחק הבא.

​
יש משהו מיוחד בזה שאני יודע שלא משנה מה קורה בחיים האישיים שלי, ביום שלישי בשעה שמונה בערב יתקיים משחק בין הקבוצה שבדרך לאליפות הליגה הלאומית לבין הקבוצה העשירית בטבלה. יכול להיות שנפצעתי באימון טניס, יכול להיות שהיה לי יום מעולה בבית הספר, ויכול להיות שבעוד יומיים אני בשמירה בבסיס. אבל ברגע שהמשחק מול העיניים, אני אשכח, גם אם רק לרגע, מכל הדברים האלה - גם הטובים וגם הפחות טובים. לרגע אחד, זה לא משנה מי אני ואיך הלך לי במבחן באזרחות, מה שמשנה באותם רגעים זה שכל הקבוצות בליגה מאמינות שאולי בפלייאוף הן יצליחו לאיים על המוליכה ולעלות ליגה במקומה.