"צ'י-צ'י-צ'י, לה-לה-לה, צ'ילה צ'ילה!". זה מה שאני והחבר שבא איתי למשחק הזה שמענו כשניסינו למצוא מקום לשבת, או יותר נכון לעמוד. אצטדיון קנדה, ספטמבר 2007. לא ידענו אם בכלל ניסע למשחק הזה, וידענו שאם נגיע זה יהיה רק באיחור. זה היה דווקא רעיון טוב, נגיע לקראת סוף המשחק של דודי סלע מול גונזאלס, ונהיה מוכנים למשחק המכריע של ההתמודדות. האצטדיון היה מלא לגמרי, ותוך כדי שאנחנו מחפשים מקום, כמה ילדים מקבוצה אחרת במועדון שלנו קראו לנו לבוא לשבת לידם. בדרך כלל לא היינו אומרים להם שלום באימונים, אבל בגביע דייויס כולנו באותה קבוצה.
אחרי יומיים של גביע דייויס מול צ'ילה, התוצאה הייתה 2:1 לישראל, כשבעצם לצ'ילה יש משחק ביד כי פרננדו גונזאלס, שמדורג במקום השישי בעולם, לא יפסיד. בואו נתמקד כבר בנועם אוקון ובמשחק החשוב שיהיה אחר כך, אין מה להשקיע אנרגיה במשחק הזה בכלל. אלו פערי רמות לא הגיוניים בין דודי סלע לגונזאלס. בקושי התחלתי לנסות לשכנע את עצמי שאולי יש סיכוי, אבל גם כשרציתי להאמין שיש, זה לא נראה שזה יכול לקרות.
את הסט הראשון עוד ראינו בבית, ולמרות שגונזאלס ניצח 6:4, כבר אז הייתה תחושה שאולי זה אפשרי. הקהל, הדגלים, העידוד של השחקנים אחרי כל נקודה - זה פתאום כבר הרגיש אחרת מאיך שזה הרגיש לפני המשחק. ככל שהמשחק התקדם, היה ברור כמה הביתיות חשובה בגביע דייויס. באחת הנקודות שהכדור היה בדרך החוצה, גונזאלס עשה כאילו הוא בא לחבוט והזיז את המחבט, בעיקר בשביל להראות שהוא מזלזל ומאוד בטוח בעצמו. הקהל הגיב בהתאם עם קריאות נגדו, ודודי עם וולי ענק בין הרגליים הראה שגם הוא בא לנצח.
בסט השני הקהל הוציא את הצ'יליאני מאיזון, וזה הרגיש כאילו הוא מתעצבן עוד קצת בכל נקודה שהוא מפסיד, גם כשאין תגובה מיוחדת מהקהל. הראש שלו היה במשחק מול הקהל, ודודי ניצל את זה ולקח את הסט בשובר שוויון. גונזאלס נראה עייף, והתחושות באצטדיון היו שאם עשינו את זה פעם אחת, אפשר לעשות את זה גם עוד פעמיים.
הסט השלישי והרביעי היו העתק של הסט הראשון והשני. גונזאלס עלה ל-2:1 במערכות, ודודי השווה ל-2:2 בשובר שוויון ענק שנגמר 9:7. במצב של שוויון מוחלט, זה הרגיש שדודי סלע מוביל, ושהוא יותר קרוב לניצחון מגונזאלס. הייתה תחושה שהוא צריך לקחת פחות נקודות כדי לנצח, והאווירה כולה באצטדיון הייתה שאין סיכוי שישראל לא מנצחת את המפגש הזה. גונזאלס כנראה גם ידע את זה, ושלף מהתיק מחבטים אחד אחרי השני ופשוט ריסק אותם על הרצפה. בקבוצה שלי במועדון היה ילד מאוד עצבני, שלא חשבתי שיש לו עוד מה ללמוד על שבירת מחבטים, מסתבר שטעיתי. גונזאלס היה הגדול מכולם בתחום הזה, לפחות עד שצפיתי במשחק של מיכאל יוז'ני, ששבר מחבט על הראש של עצמו.
הסט החמישי הרגיש מהרגע הראשון כאילו דודי סלע רחוק נקודה אחת מניצחון. לפני המשחק היה חוסר ביטחון לאוהדים הישראלים, ועכשיו אובר-ביטחון. הסט החמישי נגמר עוד לפני שהוא התחיל. שום דבר לא יכול לעצור היום את דודי, בטח שלא גונזאלס העצבני, שעוד באמצע הסט שאל את הקפטן שלו אם הטיסה חזרה לצ'ילה כבר הלילה. כמו שכשקבוצה מובילה בכדורגל ובכל מסירה הקהל צועק "אולה", ככה זה הרגיש בכל נקודה בסט הזה.
אחרי 301 דקות של משחק, ועם צעקת "יש!" אחת גדולה באצטדיון, דודי סלע העיף את המחבט ונתן לעצמו ליפול על הרצפה כשהשחקנים האחרים רצים אליו. זה לא הרגיש כמו ניצחון רגיל. איכשהו, היה ברור שגם מי שצופה בטניס כבר 41 שנה, וגם מי שזה המשחק הראשון בשבילו, מבין שקרה כאן משהו חריג. אני לא חושב שידעתי עד אותו רגע את ההגדרה של אופוריה, אבל זאת שהרגשתי באותם רגעים הייתה ברמה שחשבתי שאנחנו הולכים לנצח כל נבחרת שנקבל בהגרלה. זה אמנם לא קרה, אבל המשחק הזה בלי ספק עזר לי להבין שאין משחק, באף ענף, שהתוצאה בו ידועה מראש.
קרדיט לתמונות: One, תקציר המשחק באתר ערוץ הספורט