אחרי רבע גמר לא נורמלי, בו טוטנהאם עוברת את מנצ'סטר סיטי, היה לי ברור שעונה כזאת לא תחזור. ברגע שנגמר המשחק וטוטנהאם עלתה, ניסיתי להחליט אם עדיף לי לטוס למשחק הראשון או השני בחצי הגמר מול אייאקס, ואם יש איזו הופעה באותם תאריכים. מצאתי הופעה, מצאתי טיסה לאמסטרדם בתאריכים של המשחק השני, והנחתי שאצליח למצוא כרטיס למשחק. במשך שבועיים ניסיתי למצוא כרטיס, אך זה לא קרה. לא היה אפילו כרטיס במחיר מוגזם, פשוט לא היה כרטיס למכירה. אין חבילות, אין כלום. פשוט אין.
במשחק הראשון בחצי הגמר, אייאקס ניצחה באנגליה 1:0 את טוטנהאם, שהשאיר סיכוי נמוך למהפך כבר כאן. קיוויתי שאולי זה יגרום לחלק מהאוהדים האנגלים לוותר על הטיול להולנד, אבל עדיין היה בלתי אפשרי להשיג כרטיס אחד למשחק. טסתי בכל זאת, ויום לפני המשחק נהניתי מהופעה של דיסטרבד ומארבעה שערים של ליברפול מול ברצלונה. המשכתי לנסות למצוא כרטיס ברגע האחרון בעזרת נס כלשהו. כנראה שהייתה הגבלה של ניסים ביומיים האלה, כי כרטיס למשחק לא מצאתי, אבל ניסים בהחלט קרו מסביבי.
"את מכירה אולי מישהו שמנוי שמוכר את הכרטיס שלו?" שאלתי ידידה שלי מלונדון שאוהדת טוטנהאם ואיכשהו הייתה בפחות משחקים ממני. "זה בלתי אפשרי", היא ענתה, "כל המנויים טסו. היחידים שראיתי שמוכרים מבקשים לפחות 5,000 ליש"ט לכרטיס". כאן כבר הבנתי שכנראה אאלץ למצוא מקום שמשדר את המשחק, למרות שעדיין האמנתי, ונסעתי לאצטדיון. האווירה ברכבת, ברחובות, ובאיזור האצטדיון הייתה מחשמלת, ואנחנו כארבע שעות לפני שריקת הפתיחה. כמות האוהדים האנגלים שהיו שם בלי כרטיס למשחק הייתה הרבה מעל מה שחשבתי שאפשרי בכלל. עשרות אלפי אוהדים שבמשך יום שלם שרים את השירים של טוטנהאם ברחבי אמסטרדם, ורק רוצים לראות את הקבוצה שלהם סוף סוף בגמר.
"איזה מזל שלא שילמתי 5,000 ליש"ט" חשבתי לעצמי, כשאני בבר-מסעדה משפחתי מוקף במאות אוהדים אנגלים מאוכזבים. 2:0 לאייאקס במחצית, 3:0 בסך הכל. איזו הצגה של ההולנדים. שקט מוחלט באיזור הבר בו ישבתי, כשברקע שומעים דיבורים בהולנדית של האנשים שבאו למסעדה. בבר כולם מסתכלים אחד על השני, מתוסכלים. זה פשוט לא יקרה, אין מתח, אין משחק. טוטנהאם לא הגיעה. זה הרגיש שהארי קיין שנפצע ברבע הגמר מול סיטי הוא היחיד שאפשר לסמוך עליו שיבקיע בכלל, והוא לא נמצא.
ואז הגיע לוקאס מורה. שני שערים של החלוץ הברזילאי בדקות 55 ו-59 השוו את התוצאה. בזכות שערי החוץ, זה אומר שטוטנהאם צריכה רק עוד שער אחד והיא בגמר. לא ברור איך זה הגיע למצב הזה בכלל, כשהוגו לוריס הציל את טוטנהאם מהשפלה במחצית הראשונה, ואפילו המצב האמיתי היחיד שהאנגלים הגיעו אליו היה בנבדל. בשער הראשון היו כמה קריאות שמחה מאוד סטנדרטיות, אבל בשער השני הדציבלים עלו. מנהל המסעדה ניגש לעבר האוהדים האנגלים באיזור הבר וביקש מהם להיות יותר בשקט. פתאום התחושות אחרות, וכולם פתאום מאמינים בקבוצה שלהם שוב. פתאום היו לספרס יותר שערים מאשר שיניים קדמיות של האוהד לידי.
הדקות עברו, והשמחה והאמונה שהייתה בקרב האוהדים התחלפה בלחץ, כעס, אכזבה, וצעקות על דלה אלי בכל פעם שהוא מאבד את הכדור. היו הרבה מצבים לשתי הקבוצות להבקיע שער נוסף, אבל זה לא קרה. הגענו לדקה ה-90, והשופט הוסיף 5 דקות של תוספת זמן. פרננדו יורנטה, שהרבה בזכותו המשחק הזה הוא לא בין מנצ'סטר סיטי לאייאקס, נגח את הכדור החוצה מכדור קרן אחרי שחלפו ארבע דקות מתוספת הזמן, ונראה היה שזאת ההזדמנות האחרונה שהייתה לטוטנהאם. השוער של אייאקס קיבל צהוב על בזבוז זמן, אבל לא ממש היה אכפת לו. הוא בכל זאת התווכח כדי לבזבז עוד 15 שניות, ושחקני אייאקס כבר התחילו לחגוג. הם צריכים להחזיק רק עוד כמה שניות והם בגמר.
טוטנהאם קיבלה בשלב הבתים את ברצלונה, אינטר, ופ.ס.וו. איינדהובן, ואם היא לא הייתה עולה שלב זה היה מובן לגמרי. אינטר ניצחה אותה במשחק הראשון בתוספת הזמן, וברצלונה ניצחה די בקלות במשחק השני. במשחק השלישי, איינדהובן השוותה בדקות הסיום, ולאנגלים הייתה נקודה אחת מתוך תשע, והם היו עם תקוות לסיים לפחות במקום השלישי שמוביל לליגה האירופית. ניצחונות מול אינטר ומול איינדהובן במשחקים הרביעי והחמישי, ותיקו בדקות הסיום בזכות שער של לוקאס מורה בקאמפ נואו, ופתאום טוטנהאם מוצאת את עצמה במקום השני בסיום שלב הבתים, עם אותו הפרש שערים כמו אינטר שבמקום השלישי, כך שהיא הייתה קרובה מאוד לא לעלות שלב.
בשמינית הגמר, טוטנהאם קיבלה בהגרלה את דורטמונד להתמודדות שהייתה אמורה להיות צמודה, אחרי שהגרמנים סיימו ראשונים בבית שלהם כשהם מעל אתלטיקו מדריד. צמוד זה לא היה, והאנגלים פירקו את דורטמונד 4:0 בסיכום שני המשחקים. ברבע הגמר מול מנצ'סטר סיטי זה כבר היה סיפור אחר. קון אגווארו החמיץ פנדל במשחק הראשון בלונדון, ובדקה ה-78 יונג-מין סון כבש את השער היחיד במשחק, מה שעדיין רוב אוהדי הכדורגל לא חשבו שיספיק להם לקראת המשחק במנצ'סטר. עברו רק שלוש דקות במשחק השני, ומנצ'סטר סיטי כבר עלתה ליתרון, והיה נראה שכאן החלום של התרנגולים מטוטנהאם נגמר. סון שוב היה שם בשבילם, ובדקה התשיעית פתאום טוטנהאם ביתרון 2-1, כשדקה אחרי ברנרדו סילבה משווה. ארבעה שערים בעשר דקות של משחק, שהמשיך להיות משוגע לכל אורכו, כשבסיום ניצחון 4:3 לסיטי לא הספיק לה, וטוטנהאם בחצי הגמר.
הזמן כבר נגמר במשחק מול אייאקס, אבל אחרי עונה כזאת לא צפויה, זה לא הגיוני שזה ייגמר ככה. גם לוקאס מורה חשב ככה, כשהוא קיבל את הכדור מדלה אלי בשנייה האחרונה של המשחק ובעט אותו לפינה הימנית. 3:2 לטוטנהאם והיא בגמר. השחקנים של אייאקס פשוט לא האמינו וצנחו לדשא. גם מנהל המסעדה הבין שאין שום סיכוי שיהיה כאן שקט, כשבירות וחולצות עפות באוויר, צעקות שכנראה שמעו עד ללונדון, ואוהדים שלא מצליחים לעכל מה הם ראו כאן עכשיו. אנשים פשוט רצו בלי מטרה, חבטו ברצפה, קפצו, התחבקו וצרחו, כל אחד בדרך התרבותית שלו.
אחרי חצי שעה בערך יצאתי מהבר, והתקשיתי להאמין שאני באמסטרדם ולא בלונדון, כי לא ראיתי הולנדי אחד באותם רגעים. הרחובות המשיכו להיות רועשים, ואוהדים אנגלים ממשיכים לצאת לרחובות מכל מקום בעיר. אנשים שלא מכירים אחד את השני מתנהגים כאילו הם החברים הכי טובים ומתחבקים כאילו הם מכירים מהגן.
טוטנהאם היא לא קבוצה שיודעת לקחת תארים. היא לא קבוצה שאפשר לסמוך עליה בעיניים עצומות שתנצח אפילו קבוצה מהליגה הרביעית, וגם כשהיא ביתרון של שלושה שערים, יש סיכוי שהיא תצליח להפסיד. אבל הדברים הלא צפויים קורים לשני הכיוונים, כשגם היום בעונת 2024/25 היא ממשיכה באותה הדרך, כשהיא מפסידה משחקים שהיא אמורה לנצח מול הקבוצות האחרונות בטבלה, ומצד שני מנצחת משחקים שהיא ממש לא אמורה, כמו למשל 4:0 את מנצ'סטר סיטי במשחק חוץ, והכל בשבוע אחד. ועדיין, בשביל האוהדים שלה, נראה שזה דיל טוב, כי את הערב ההוא באמסטרדם אף אחד מהם לא ישכח אף פעם.
